חלק 2
כן!
רוב הזמן שומעים ״לא״. בעצם: רוב הזמן שומעים ״אולי״ (או בקיצור: ״אוי״). אולי ההצגה תעלה, אולי אני אוכל להשתתף, אולי אני אבוא לראות, שמור לי הזמנות בכל מקרה. זה טבעי וידוע (נוצר שילוב משונה, ובסופו של דבר די קומי, בין חוסר יכולת להתחייב לבין חוסר רצון לפגוע. או שאולי זה בעצם שילוב טראגי, כי דיבור כן, גם אם יביא לתשובה שלילית בסופו של דבר, יפגע פחות מאשר התעלמות / חרטוט). הרגעים בהם שומעים ״כן״ בנוגע להפקה הם נדירים מאד. והרגעים בהם שומעים ״כן!״, כלומר, כן ללא תנאי, כן בלי אבל שממתין אחריו, הם בכלל יוצאי דופן.
כש״הדהוד״ היה רק שתיים שלוש סצינות וסינפוסיס (ועוד נקרא בכלל ״45״), שלחתי אותו לפרוייקט ״נקודת פתיחה״ של מפעל הפיס. היה אפשר לשלוח מחזה חלקי ולקוות לטוב, כלומר, לקבלת תקציב לפיתוח המחזה. לא קיבלתי את התקציב, אבל כן קיבלתי טלפון מדרמטורגית של אחד מהתיאטראות הרפרטואריים שישבה בועדה וקראה את הסצינות והסינפוסיס שכתבתי. היא שאלה אותי אם אני מתכוון לפתח את זה למחזה מלא, ואם אסכים שהיא תראה את החומר למנהל האמנותי של התיאטרון. זה היה הקשר החיובי הראשון שלי עם אחד מהתיאטראות הרפרטואריים. ועוד עם טקסט כזה, שבאותו שלב עדיין לא היה מחזה שלם אבל כבר היה ברור שלא יילך למחוזות הרפרטואריים המוכרים. ודווקא עם החומר הזה אני אצליח להיכנס לרפרטוארי! הנה, שווה להתעקש על אמת אמנותית! יש פתיחות ברפרטוארי גם לחומרים כאלה, המצב עוד לא אבוד! (ספוילר: אין פתיחות והמצב כן אבוד. בסופו של דבר, קיבלתי תשובה שלילית מאותו תיאטרון, ואותה דרמטורגית באה לקריאה המבויימת של הדהוד שנערכה כשנה אחרי זה בצוותא ועזבה בלי לומר מילה. כשהתעקשתי לסחוט ממנה תגובה היא כתבה משהו מבאס של דרמטורגים בתיאטראות רפרטואריים).
אני תמיד מופתע כשאני מקבל תגובות חיוביות בנוגע לדברים שכתבתי. בזמן שאני כותב יש לי המון ביטחון, בעצמי ובחומר שאני כותב. אלה הרגעים היחידים שבהם אני יודע, לא חושב אלא יודע, שאני עושה את מה שאני אמור לעשות ומה שאני עושה הוא דבר נכון, ללא קשר לתוצאה הסופית. הרגעים האלה חולפים במהירות הבזק, מכיוון שבשנייה שבה אני שולח את מה שכתבתי אני בטוח שמדובר בדבר שלא ראוי למאכל אדם ומופתע אם מישהו מוצא בו שמץ של עניין. אני חושב שבמקרה הזה ההפתעה שלי הייתה עוד יותר גדולה מהרגיל, בגלל שבאמת חשבתי שמדובר במחזה מוזר ולא מתקשר בעליל (עוד יותר מבדרך כלל אצלי), כזה שאולי יש בו יומרה גדולה – בקטע חיובי – אבל לא הרבה מעבר. ההבהוב החיובי שקיבלתי גרם לי להאמין בעצמי מספיק כדי להשלים את הגרסה הראשונה של המחזה ולהתחיל לחשוב על אפשרויות להפיק אותו.
האפשרות הראשונה הייתה, איך לא, לשלוח אותו לפסטיבל עכו. שלחתי והמתנתי לתשובה השלילית הסטנדרטית שתגיע תוך כשבועיים. פעם חישבתי את קצב הקריאה בו חברי הועדה האמנותית צריכים לעמוד כדי להספיק לקרוא משהו כמו 200 הצעות בתוך שבועיים. מדובר בקצב מהיר מאד.
להפתעתי, קיבלתי זימון לפרזנטציה. חשבתי שזה היה כבר ה״כן״ השני ששמעתי בנוגע למחזה. הנה, מישהי קראה כמה סצינות וסינופסיס וחשבה שמעניין (או במילים של דרמטורגים: ״ראוי״) לפתח אותן למחזה שלם; הנה, מישהו שם בועדה האמנותית של עכו קרא אותו, או העיף בו מבט, או שהכותרת נשמעה לו מעניינת וזימנו אותי לפרזנטציה! עכשיו רק צריך למצוא במאי (אין סיכוי שאני מביים את זה בעצמי) ושחקנים, לארגן הכל תוך חודש וחצי והעתיד פתוח.
יש משפט נהדר שאומרת הדמות של פרנסואה טריפו בסרט ״לילה אמריקאי״. הוא אומר שבימוי סרט הוא כמו נסיעת כרכרה במערב הפרוע: בהתחלה אתה חושב שתיהנה מהנוף ובאיזשהו שלב אתה רק רוצה להגיע בשלום. גם אני רציתי בהתחלה ליהנות מעניין הפרזנטציה. יש כאן חומר שאני מאמין בו, שמהווה מעבר שלב מבחינתי ככותב, כזה שמייצג את מה שמעניין אותי כרגע בצורה מושלמת (זה עדיין נכון, אגב). זה הזמן לפנטז על במאי שיבין כמה גדולה טמונה בחומר הזה וייצא איתי לשרוף את הבמה באולם תלמידים א׳ בבניין החדש של ניסן נתיב מול חברי ועדה אמנותית עייפים אך נלהבים.
זה לא בדיוק הלך ככה. לא הכרתי מישהו או מישהי שיכולתי לפנות אליהם באופן טבעי, ולכן פניתי בהתחלה לבמאים ובמאיות שנראו לי מתאימים מתוך היכרות עם עבודתם. האימה שבניסוח אותה הודעה בפייסבוק מסנג׳ר, פחות או יותר, שלאחר מכן מתקדמת (או לא) לשליחת הטקסט במייל ותקווה לקבל תשובה חיובית, או תשובה כלשהי. לפעמים גם גיוונתי בשיחות טלפון, רק כדי להעלות את הדופק לאיזור ה- 180 ולשמוע את עצמי מגמגם בצורה לא ממש ברורה וחוזר לאותו שלב, בו עוד מישהו אמר לי שהוא לא יכול, או שהיא גם כן עושה פרזנטציה לעכו (בשלב מסוים הייתה לי תחושה שכל העולם זומן לפרזנטציה באותה שנה), או שהוא ישמח לקרוא.
עברו כמה שבועות והעסק לא ממש התקדם. זנחתי מזמן את הניסיון לפנות לאנשים שיש לי איזשהו קשר, ולו מינימלי, אליהם, ועברתי פשוט לפנות לכל במאי או במאית פוטנציאלים. כשאני נזכר בזה עכשיו עולה לי חיוך על הפנים, אבל האמת היא שזאת הייתה תקופה נוראית ובודדה מאד. כי מעבר לכך שרציתי לעשות את הפרזנטציה בצורה מוצלחת, כל הפניות הנואשות הללו המחישו לי שהמצב המקצועי שלי די עגום: כתבתי דבר שאני מאמין בו ואני לא מצליח למצוא מישהו שיאמין בו יחד איתי.
היו מעט מאד רגעי חסד באותה תקופה. אחד מהם התרחש כשפגשתי במאי והוא הסביר לי שהוא לא יוכל להתחייב לעשות את זה בגלל ענייני לו״ז, אבל שהוא מאמין בחומר והוא ייתן לי טלפונים של במאים ובמאיות שיכולים לדעתו להתאים. אחד מהשמות היה של במאית שחשבתי שאין לי סיבה לפנות אליה בכלל. אני תמיד דמיינתי במאי או במאית בגילי, פחות או יותר, מישהו שירצה להשתגע עם החומר. לא חשבתי שבמאים מבוגרים יותר יתעניינו במחזה שלי. רשמתי את המספר של אותה במאית, אבל אמרתי לעצמי שאני אשתמש בו אם המצב שלי ייהפך לנואש במיוחד.
כמה ימים לאחר מכן זה בדיוק מה שקרה. נותרו משהו כמו שלושה שבועות לפרזנטציה, ולא היה לי כלום. הרמתי טלפון לאותה במאית, שדווקא לא פסלה את העניין על הסף וביקשה שאשלח לה את הטקסט. שלחתי, וחשבתי לעצמי שהיא בטח תחשוב שמדובר בקשקוש. השגתי את מספר הטלפון של המנהל האמנותי של פסטיבל עכו והתכוונתי להתקשר אליו, להצהיר על כניעה ולהתנצל. באותו יום עלה לי החום והחלטתי לדחות את השיחה למחר.
למחרת קיבלתי מייל מהבמאית. היא כתבה שהיא רוצה לעשות את זה. אין לה מושג איך, אבל היא רוצה. אני זוכר את הרגע שבו קראתי את המייל שלה. זה היה רגע של ״כן!״ מוחלט, למרות שהוא בעצם לא הבטיח דבר, אפילו לא שתהיה פרזנטציה. אבל סוף סוף מצאתי מישהי שרוצה לעשות משהו עם הטקסט.
מאז עשינו פרזנטציה, וקריאה מבויימת, ועכשיו אנחנו מתכוננים להפקה עצמה. אפשר לומר שהמצב התייצב וחזרתי לשמוע בעיקר ״לא״, או ״אולי״. אבל זה בטח קרה רק בשביל שאני אזכור את ה״כן!״ ההוא כמו שצריך.
