חלק 3

דידקטיקה / טחינה

״רק אל תהיו דידקטיים״. אני חושב שכל מי שנכח בשניים שלושה שיעורי כתיבה שמע את האזהרה הזאת, יחסית בשלב מוקדם. מי שאמור להוביל את הסיפור הן הדמויות, לא המחזאי, וברגע שבונים אותן כמו שצריך, עם פעולה מרכזית ועומק, הן ״יקבעו״ את הכיוון אליו יתפתח המחזה ואת האופן בו הוא יסתיים. רק שלא יהיו במחזה מהלכים שאינם ״טבעיים״ לו, שאינם ״נובעים״ מהתכונות של הדמויות ומהקונפליקטים ביניהן. רק שלא תהיה הטפת מוסר. הרי מה יותר יפה מהתשובה של קוונטין טרנטינו, כאשר נשאל מתי חשב על הרגע ב״כלבי אשמורת״ בו מר בלונד שולף סכין מהמגף ומתחיל בחיתוך האוזן של מר אורנג׳, וענה: ״לא היה לי מושג שיש לו סכין במגף עד שהוא הוציא אותה משם״.

אז כל זה נחמד ודי רומנטי. גם אני חלמתי ליצור דמויות כל כך עמוקות שפועלות במימזיס כל כך דחוס עד שהן לא יכולות אלא להזיז אותי הצידה ולקחת את השליטה על ההתרחשויות במחזה. זה כנראה גם דבר די יעיל, כי אז יש את מי להאשים: זה לא אני, זה הדמויות! הבעיה היא שזה לא בדיוק עובד ככה. הרי לכל כותב יש תכלית מסוימת כשהוא כותב. יש לו מטרה, רצון לומר משהו, רצון להשפיע ולהיכנס לדיאלוג עם הקהל. כך שממילא הוא כבר, מעצם ההגדרה, דידקטי (לא סתם המילה ביוונית למחזאי היא ״דידסקלוס״, שהיא בין המילים האהובות עליי ביוונית ובכלל, ומשמעותה היא ״מחנך״). הדמויות לא באמת נוצרות על ידי הכותב ואז לוקחות שליטה על המחזה. דמויות ופעולות ומבנה של מחזה נוצרים בתהליך ארוך, מייגע ובעיקר: שכלתני. ישנם רגעים בהם פועלים על פי תחושה בנוגע לדמויות ומה ״מתאים״ להן לעשות ברגע הזה במחזה. אבל הרגעים האלה נדירים מאד, ולפחות אצלי, התוצאות שרגעים כאלה מייצרים יהיו הראשונות להימחק בגרסאות המתקדמות יותר של הטקסט. קיימים גם רגעים בהם מכניסים אלמנט צורני למחזה על בסיס תחושה מסוימת שלא מנומקת עד הסוף. אבל כדי שאותו אלמנט יישאר במחזה צריך, בשלב מסוים, לנמק את התחושה, ולו בגלל העובדה שהטקסט מיועד בדרך כלל לפגוש  שחקנים ויוצרים נוספים שיצטרכו לפרש את אותו אלמנט ולפעול איתו ובנוגע אליו. אין מה לעשות, כתיבת מחזה היא ריצה למרחקים ארוכים ולא ספרינט, ובמהלך הריצה הזאת משתמשים בעיקר בכלים אנליטיים. כל זה לא בא לשלול את העובדה שזה תהליך שגם מלא ברגש ותחושות של התעלות והשראה משמעותיות. הן פשוט נדירות למדי ובדרך כלל גם כן מפורשות באופן שכלתני בסופו של דבר.

אז אם יש לנו אפילו את אישורם של היוונים העתיקים לחנך ולהיות דידקטיים, מאיפה מגיע הציווי (הדי מודרני כנראה) לא להיות דידקטיים? לדעתי, מאחורי המשפט הזה מסתתרת בקשה אחרת, או אולי בעצם ציפייה: ״אל תהיו פוליטיים״. כלומר, אל תנסו לחנך את הקהל, אל תנסו להטיף לו מוסר, אל תנסו לנסח מסר, זה לא התפקיד שלכם וזה ״יוציא״ את הקהל מההצגה ויאטום אותו. ואם כבר דחוף לכם לבגוד במקצוע ולעשות כזה דבר, תסוו אותו היטב בכמה שיותר שכבות. אל תהיו חד משמעיים, תהיו ״מורכבים״. הקהל לא אוהב כשמאכילים אותו בכפית. אני מחבב את הטענות האלה, למרות הרמה הנמוכה שלהן. הן מזכירות לי את אלה שטוענים (או אולי טענו, כי קשה לי להאמין שעדיין יש מישהו שעדיין טוען ככה ברצינות) שסרטים דוקומנטריים הם אובייקטיביים ומשקפים את המציאות, או ש״זאת לא שאלה פוליטית / שאלה של שמאל או ימין״ (את הטענה הזאת, לצערי, יש עדיין הרבה אנשים שטוענים ברצינות). יש בטענות האלה משהו אנכרוניסטי ומצחיק, והן בעיקר מפגינות חוסר הבנה מוחלט בתהליכים של יצירת הצגה. כמובן שישנם הרבה אנשים המשמיעים את הטענות הללו, בוריאציה כזו או אחרת, דווקא מתוך היכרות עם תהליכי כתיבת המחזה ויצירת ההצגה, ומשמשים בהן כדי להסתיר מטרות אחרות.

יש כאן בלבול בין להיות דידקטי – שזה דבר מובנה בכל כתיבה, לדעתי – לבין להיות מוסרני, שזה דבר מבאס בכל כתיבה, לדעת כולם (אפילו ילדים יודעים לזהות מוסרנות ולהתבאס ממנה, גם אחרי כל כך הרבה שנים של מתקפת דיסני והצגות ילדים דלוחות. הידד, יש עתיד למין האנושי!). מוסרנות בכתיבה מבאסת בגלל שהיא לרוב מעידה על עצלות מסוימת, על כך שהיצירה לא נכנסת מספיק לעומק ולא מגרה מספיק את הקהל למחשבה. היא מעידה על קיצורי דרך שהכותב עשה לעצמו בדרך להתרה של הסיטואציה, או ל״מסר״. אבל הבעיה היא בקיצורי הדרך, או בשטחיות, ולא במסר עצמו, וודאי שלא בעובדה שאותו מסר מעז להתקיים ביצירה.

לפני כמה שנים שמעתי מנהלת אמנותית של תיאטרון אומרת את המשפט המדהים הבא: ״אם הקהל רגיל, במשך עשרים שנה, לקבל טחינה עם הפלאפל שלו, אז תשים לו טחינה״. כלומר, יש דברים שאנחנו יודעים ש״עובדים״ על הקהל, שמוציאים אותו מרוצה. תמיד נחמד איך אפשר לתרץ הכל ברצונות עלומים של קהל עלום. המשפט הזה נשאר איתי בגלל שאפשר למצוא בו אמת, אם מסתכלים עליו קצת אחרת: עבודת הכתיבה נעשית בתוך מנגנונים ומתוך התייחסות למנגנונים שקיימים כבר כשלושת אלפים שנה, בערך. מתוך היכרות עם המנגנונים האלה (לאו דווקא מתוך ציות להם אבל בהחלט מתוך היכרות) נוצרו יצירות כמו ״איפיגניה באוליס״, ״תעלולי סקפן״, ״מסע של יום ארוך לתוך הלילה״ ו״אפר אל אפר״. כל מחזה כזה פועל בז׳אנר אחר ובעל מהות אחרת; כולם נכתבו על ידי מחזאים המכירים את חוקי הדרמה על בורים ונמצאים איתם בדיון מתמיד, ושהיה להם משהו מאד חשוב – אוי ואבוי, מסר! דידקטי! – להעביר. נשמע לי כמו יופי של טחינה.