חלק 1

תגובה, או: למה לעשות תחקיר זה קצת להיות כמו טל ברודי

אני מניח שכל דבר שכתבתי, בטח מחזה, היה תגובה למשהו. אבל תגובה למה? כמו שכתב מבקר אמנות מוכשר אחד (אין קשר משפחתי. סתם, יש), אחת מהמלכודות הכי גדולות שאפשר ליפול אליהן בזמנים מוטרפים אלה הוא התגובה המיידית והישירה, ועל כן גם בהכרח הפשטנית ודלת המשקל, למציאות מסביב. המציאות גם ככה נעה בקצב לא ייאמן שדן כל ניסיון לתגובה ישירה לכישלון די בטוח. מצד שני, נדמה שהדברים שמתרחשים מסביב תובעים מאיתנו כל הזמן תגובות מיידיות, ואי אפשר להתעלם מהשינויים, שהם גם עקרוניים וגם יום יומיים, שמתחוללים כאן ועכשיו. אז איך מגיבים? ועל מה?

 לפעמים שואלים את השאלה ״מתי נולד המחזה״. אני שונא את השאלה הזאת: היא מסמנת גבולות ברורים וקשיחים מדי. כתיבה היא, בעיניי, דבר בלתי קסום בעליל: היא מתבססת על מיומנויות וניסיון ומורכבת מהרבה עבודה ומאמצים מתמשכים. ועדיין, הרגע שבו חושבים על רעיון ומתחילים לעבוד איתו הוא רגע פלאי, כזה שקשה להסביר אותו. ישנם מחזות שכתבתי בהם אני זוכר ממש רגע שעניין אותי להמשיך לעקוב אחריו. בקברט ״בימים האלה, בזמן הזה״, למשל, בדיוק עברתי לגור עם מיכל בדירה חדשה ושמעתי צרחה של אישה בחדר המדרגות. עברו כמה שניות ושמעתי עוד צרחה. וזהו. לא עשיתי שום דבר. אפילו מהחדר לא יצאתי. סיפרתי לעצמי מיליון סיפורים כדי לתרץ, וככה בעצם התחלתי לכתוב מחזה על הדחקה. במחזה הקצר ״לינדה, ויקטור״, היה רגע מסוים מאד באחד מלילות הסדר (ידעתי שישתלם לחגוג את חגי ישראל בקביעות!): מישהו אמר איזה משפט למישהי בנוגע לשם שלה, ומשהו בצורה שבה הוא אמר את זה ובצורה שבה היא הסתכלה עליו לאחר שאמר את זה (לא נראה לי שהיא סבלה אותו במיוחד) גרם לי להתחיל לכתוב על זוג מבוגר ועל התקשורת או חוסר התקשורת ביניהם.

אבל מה עם ״הדהוד״? מה גרם לי להתחיל לכתוב את ״הדהוד״? אני מסתכל על התאריך שבו נוצר הקובץ הראשון, שבכלל נקרא ״45״ (על שם הכביש שלאורכו נסעו השוטרים והעציר), ורואה שמדובר בספטמבר 2014. בשנת 2014 הייתי עוזר במאי של כפיר אזולאי בהצגה ״אלקטרה״ בקאמרי. באופן די נדיר בתיאטרון רפרטוארי, החזרות נמשכו כמעט ארבעה חודשים. נעזבנו לנפשנו באולם הקאמרי 3 (אולם התיאטרון הכי גרוע שאי פעם נבנה בעולם, לא שהייתי בכולם או ברובם אבל הייתי בקאמרי 3 וזה מספיק) כדי להתמודד עם סופוקלס. ההפקה עלתה ביולי 2014, כמה ימים אחרי חטיפת שלושת הנערים ולפני ״צוק איתן״, ואני מצאתי את עצמי בתחילת יולי בלי פרוייקט באופק, הולך להפגנות נגד המלחמה המתהווה. הייתי חייב לפרוק כמה מהחוויות בקאמרי, והתחלתי לכתוב את מה שהתגלגל בסופו של דבר להיות ״תיאטרליה״. אבל זאת הייתה פרוזה, ופרוזה שלא חשבתי שייצא ממנה משהו באותם ימים. מה עם מחזה? אני אמור לכתוב מחזות, לא?

נזכרתי שתוך כדי החזרות על ״אלקטרה״ קראתי ראיון עם מחזאי בריטי בו הוא מתגאה בתחקירים שהוא עושה לקראת הכתיבה. תחקירים של כמה חודשים, לפעמים אפילו יותר משנה, עד שהוא מתחיל בכלל לחשוב על סצינות ומבנים דרמטיים. הנה, אמרתי לעצמי, זה מה שהייתי צריך: תחקיר! תירוץ מצוין לקרוא כל מיני דברים באינטרנט ולא להיות מחוייב לעשות איתם משהו. הזדמנות מעולה לנוח על המגרש, משל הייתי טל ברודי של עולם התיאטרון הישראלי. וגם, וזה בעצם הדבר החשוב יותר: הזדמנות לשהות קצת בשלב של לפני הכתיבה, לפני שמתחייבים על חומר וצורה מוגדרים. הייתה לי תחושה שבמחזות הקודמים שלי הייתי די מקובע על מה ואיך לכתוב, ושעכשיו יש לי הזדמנות לצאת מהקיבעון הזה ולעבור לשלב חדש.

אני לא זוכר כמה זמן באמת נתתי לעצמי לשוטט חסר מטרה באינטרנט בחיפוש אחרי נושא. בסופו של דבר יש לי תודעת אשמה מפותחת מאד וקשה לי להתבטל באמת לאורך זמן בלי להיכנס לדיכאון עמוק. סביר להניח שתוך כמה ימים התחלתי לקרוא את החומרים על הפרשה, שעד אותו רגע הכרתי בעיקר דרך המאמר של גרוסמן שהתפרסם בזמנו ב״הארץ״. למזלי היו די הרבה חומרים על הפרשה הזאת, מה שאפשר לי להתבטל תוך כדי עבודה, או לעבוד תוך כדי בטלה, במשך פרק זמן נוסף. לאחר כמה ימים הגיע הזמן בו צריך להתחיל לכתוב. אני אוהב לחכות קצת עד שאני מתחיל לכתוב ממש, כדי לראות אם הרעיון מספיק תפס אותי או שהוא יתפוגג מהמוח שלי בעוד כמה ימים. זה חוסך הרבה תסכולים עתידיים. במקרה הזה לא היה לי ספק שאני אתחיל, בלי לדעת לאן החומר יוביל אותי. החלטתי להתחיל לכתוב בלי להחליט החלטות. זה בדרך כלל מתכון לכישלון, לפחות אצלי, מכיוון שבשלב מסוים חייבים להחליט החלטות, ואם אין מספיק נכונות לעשות זאת המחזה בדרך כלל נזנח. אבל במקרה הזה זה איכשהו עבד. אולי כי ההחלטה היחידה שקיבלתי הייתה להתרכז בצורה, בסגנון, ולא בתוכן. לא רציתי לעשות מזה דרמת בית משפט (למרות שלדעתי זה אפשרי, ויכול אפילו לצאת לא רע) בגלל שבסוג דרמה שכזה צריך לעבוד עם מנגנוני הזדהות ואז, בהכרח, להזדהות גם עם השוטרים (או חלק מהם) ולהיכנס למשבצת הבזויה של ״יורים ובוכים״ מבחינת התוכן ולמשבצת המשעממת של ריאליזם מבחינת הצורה. לא רציתי שיבינו את השוטרים וגם לא רציתי שיזדעזעו מהם יותר מדי. הרי סביר להניח שרובנו היינו נוהגים באופן די דומה לו היינו במקומם.

אז הזדהות לא, אבל מה כן? בגלל שהתעניינתי בשלב הזה בצורה, החלטתי לגרום לשוטרים לדבר בקול אחיד, ולכתוב בשורות קצרות. ככה אני אוכל לשים לב לדברים האלה ולא להיות מודאג מכך שאני מתחיל לכתוב מחזה בלי שיש לי שמץ של מושג לאן הוא יילך. כתבתי את שני המשפטים הראשונים שאומרים השוטרים: ״הנה. הוא כאן. / הנה הוא. כאן״. בהרבה מובנים ההתחלה הזאת קבעה את הטון של היצירה: מבחינה אינפורמטיבית, המשפט השני לא מחדש דבר. אבל מבחינת הדרך שבה המילים מונחות זו לצד זו ולאחר מכן נהגות על ידי השחקנים, מדובר בשני משפטים שונים שעשויים להיות שונים לחלוטין זה מזה, עם פעולות וכוונות אחרות לגמרי.

מאז הטקסט עבר לא מעט גלגולים. הפתיחה שלו לא השתנתה. הייתי צריך לכתוב תקציר למחזה והצהרת כוונות אמנותית בשביל לשלוח אותו לכל מיני מקומות (שזאת כבר באמת חוצפה. מילא לכתוב מחזה, אבל לכתוב תקציר?). באף אחד מהמקרים האלה לא שאלו אותי למה אני בעצם כותב אותו, או כתגובה למה. אם ישאלו אותי היום למה ״הדהוד״ מגיב, אני בטח אומר שהוא מגיב לאוויר.