״תיאטרליה״ הוא רומן ביכורים שאינו מהסס ללכת בגדולות, ועושה זאת תוך גיחוך אירוני על ההליכה ועל ה״גדולות״ גם יחד; רומן שעלילתו הפרועה (והמצחיקה להפליא) זונחת כל יומרה לנטורליזם, ולצד זאת משוקעת בפרטי הפרטים הקונקרטיים של האירועים שהובילו למבצע ״צוק איתן״ בקיץ 2014; רומן הלועג לעולם התיאטרון (ובהשאלה, לעולם התרבות הישראלי כולו, ובייחוד לחיבתו היתרה לייצוגי שואה–צבא–ויחסינו-המשפחתיים-לאן), אך אינו מהסס להפגין גם חמלה יתרה ולהזדהות גם עם המושאים הנלעגים ביותר.

ייחודו וכוחו של ״תיאטרליה״ נעוצים בין היתר באופן שבו הוא מיטלטל בין התיאור המוקצן של העשייה האמנותית – על שיאיה הנשגבים ותהומותיה הנשגבים לא פחות – לבין שרטוט עתיר ניואנסים, נחרץ וחסר רחמים (ולצד זאת, אוהד ודאוב) של הדמויות הנוטלות חלק בעשייה הזו. העלילה כמעט בלתי מתקבלת על הדעת, אך הדמויות ומניעיהן אנושיים ומוכרים עד כדי כך, שאיננו יכולים אלא להזדהות איתן, לפעמים בעל כורחנו.

את הדמויות הללו אפשר לכאורה לחלק ל"אמנים" ול"מנהלים", אך החלוקה הפשטנית הזאת מתערערת שוב ושוב, בין היתר בדמותו של עוזר הבמאי השואף לראות את עצמו כמי שעוסק באמנות (אף שהלכה למעשה הוא עוסק בעיקר במטלות מנהלתיות) ובדמותו של מנכ״ל התיאטרון (דמות גרוטסקית עד כדי כך שהיא שבה ונעשית ריאליסטית לגמרי), העוסק במה שאין לכנות אלא "ניהול אמנותי" או "אמנות הניהול".

לשני אלה, כמו לכל הדמויות ברומן (ובכללן גבר ד׳, הסטטיסט שאינו מצליח להגיע לחדר החזרות הנכון אפילו פעם אחת), יש שאיפה אחת, והיא תמימה כשם שהיא בלתי אפשרית: לנצח את המוות או לפחות להטביע חותם בעולם. לכן זוממים מזימות, לכן עושים חזרות, לכן כותבים ביקורות בעיתון, לכן מקימים מחתרת של יוצרי פרינג׳ זועמים המבצעת פעולות גרילה להבערת השטח התיאטרלי.

השאיפה הזאת מתנפצת – וכי יכול להיות אחרת? – על סלעי המציאות המימטית כמו גם הקונקרטית, הגוזרות שתיהן כליה על מבנה התיאטרון גופו וכמעט על כל הדמויות המאכלסות אותו. אלא שגם ההתנפצות הזו, הנמסרת באמצעות המונולוג הדחוס שנושא גבר ד׳ (וחותם את הרומן), טומנת בחובה את האפשרות לשיקום ההריסות ולבנייה מחדש: המנכ״ל וגבר ד׳ שורדים את הקטסטרופה, וכל עוד יש מי שישחק ומי שינהל, יש תקווה.

״תיאטרליה״ הוא רומן המתהלך על הקו שבין התיאטרון לספרות, בין ההזיה למציאות. הוא אינו מהסס לתבוע מקוראיו קשב ותשומת לב: תוכנו וסגנונו מפותלים כמו בניין התיאטרון שבין כתליו הוא מתרחש, ולצד זאת, משעשעים ומתגמלים די הצורך כדי לספק גם את הקשוח שבוועדי העובדים. יש בו ציניות ואכזריות, ולצדן רוך ועדנה. כך, בסיום הקריאה, מושלכים ממנו הקוראים לצד חורבותיו מעלות העשן של בניין התיאטרון בעודם מחרחרים, צוחקים, מברישים את האבק מעל בגדיהם ותוהים האם לקרוא לשירותי ההצלה.