חלק 5
מרשימת התפוצה ישחרר רק המוות
לפגוש אנשים זה קל, אבל מה עם להזמין אותם להצגה? אחרי שכותבים ועובדים ועושים את כל החזרות ומעצבים ומלחינים צריך עוד להביא קהל? לא פייר!
כשאני מדמיין לעצמי יוצר פרינג׳ עכשווי בישראל (אני לא מדמיין לעצמי יוצר פרינג׳ עכשווי בישראל), אני מדמיין אותו כקובץ אקסל ענקי. בקובץ הזה מופיעים פרטיו של הקהל הפוטנציאלי להצגה שלו. זה הטור החשוב ביותר, והוא שילוב של חברים, בני משפחה, קולגות, אנשים שהיו פעם בהצגה שלו, רשימת מיילים, רשימת אנשי הקשר בטלפון וגם הרבה אנשים מקריים שפעם היו איתו בקשר, אולי ביסודי. בטור נוסף מופיע אופן הפנייה המתאים ביותר – מייל, פייסבוק, וואטסאפ (עוד נחזור לזה). טלפונים לא (כבר לא מתקשרים להזמין היום להצגות, נכון? אולי רק בני משפחה או חברים קרובים. מה עשו יוצרי הפרינג׳ לפני הפייסבוק והוואטסאפ? כנראה שחילקו פלאיירים ברחוב והעלו קטעים קצרים מההצגה בשוק. זה בדיוק הקהל שאנחנו מחפשים!). יש גם טור של אנשים ״חשובים״ (בעיני עצמנו או בעיני עצמם) שהיינו מתים שיגיעו להצגה ואליהם צריך לנסח פנייה אישית ומתחנפת במידה. בטור אחר של הטבלה מופיע מספר הפעמים בהם פנו לאותו חבר/ת קהל פוטנציאלי/ת. בטור אחר את התגובה שהתקבלה, אם התקבלה. בטור אחר אם הגיע/ה להצגה או לא. גם אם הגיע להצגה, אגב, זה לא אומר שמורידים אותו מרשימת התפוצה. ובכלל, אולי ירצה להגיע שוב, או שיתבלבל ויגיע שוב, או שירצה לספר לחבריו על ההצגה שהיה בה. מרשימת התפוצה ישחרר רק המוות.
בפעמים הראשונות בהן הייתי צריך להזמין אנשים להצגות שלי התביישתי. לא ידעתי איך לעשות את זה, מה לכתוב, מה להגיד, איך להתנהג. גם היה לי מזל – או חוסר מזל, תלוי איך מסתכלים – וההצגה הראשונה ממש שעשיתי עלתה בפסטיבל, כך שממילא הגיע קהל. ואחר כך העליתי הצגות באוניברסיטה, אז זאת לא הייתה בעיה גדולה במיוחד. אבל מאיזשהו שלב צריך לצאת לעולם ולהזמין.
אני תמיד חשבתי על זה כמו מעין ״מסיבת יציאה לחברה״. אולי בסגנון מה שמתואר בסרט ״חמש ילדות יפות״. הנה, לא רק שאתה משחק לך בארגז החול אלא גם צריך לעמוד מאחורי המשחקים האלה ולדאוג שאנשים יגיעו לראות את התוצאה. ועדיין, התביישתי. אפילו מאד. להזמין אנשים שאני בקושי מכיר / לא מכיר בכלל / פעם גרנו באותה עיר להצגה? למה שמישהו מהם ירצה בכלל לבוא? הייתי מזמין אנשים רק במעין פרצי זעם כאלה, כשנזכרתי כמה פעמים הזמינו אותי לכל מיני שטויות (וגם לדברים טובים, כמובן!). וכנראה שככה נראו ההזמנות הללו, זועמות משהו. קהל פוטנציאלי לא מגיב טוב להזמנות זועמות.
ואז הגיע הפייסבוק, ואז הוואטסאפ. אנשים היום מזמינים להצגות שלהם בוואטסאפ. בהודעה אישית, תמונה של גלוית ההצגה, לינק לקניית כרטיסים, הנחות ופינוקים דרכי בפרטי. הדרך האישית הכי לא פרסונלית (היי מיקי זוהר) שאפשר לחשוב עליה. ואנשים שולחים ושולחים ושולחים, והרבה מאד פעמים לא זוכים לתגובה. וממשיכים וממשיכים לשלוח. האם בגלל שכל כך מעוניינים בי כקהל, או שפשוט צריך להושיב כמה שיותר תחתים באולם?
אולי זה בכלל לא כל כך משנה. מי שמאמין מזמין. לא מספיק ליצור את ההצגה, צריך גם לייצג אותה בעולם. אולי אם מסתכלים על זה ככה המצב נראה קצת יותר סביר, והסבירות הזאת מאפשרת את המשך פעולתו של קובץ האקסל ללא נקיפות מצפון.
