את תיאטרליה התחלתי לכתוב בקיץ 2014. סיימתי עבודה של ארבעה חודשים וחצי כעוזר במאי בתיאטרון הקאמרי (בהצגה ״אלקטרה״ מאת סופוקלס), ובמקביל התחיל מבצע צוק איתן. עוד במקביל גם התנהל המונדיאל של 2014, וברגע הזוי במיוחד ששילב בין שני האירועים האלה אני זוכר שישבתי בפאב עם חבר וראינו את גרמניה מפרקת את ברזיל 7:1 בחצי הגמר, בזמן שמעלינו כיפת ברזל יירטה רקטות שנורו מעזה.

העבודה בקאמרי היתה אינטנסיבית: ברובה הייתי שם כל יום במשך שמונה שעות לפחות. זרקו אותנו באולם הקאמרי 3 - שאז, לפחות, היה אולם התיאטרון הגרוע ביותר ביקום (אני יכול להתחייב על זה למרות שלא הייתי בכולם). היתה בו במת עץ יחסית גבוהה ותקרה נמוכה מאד. זה היה אולם שהותאם באופן ספציפי להפקת ״מקבת״, בעלות כספית די גבוהה. מי שעשה זאת שכח, כנראה, שחוץ ממקבת צריך להציג באולם הזה הצגות נוספות.

אני זוכר את חווית החזרות כחוויה טובה. צוות השחקנים והשחקניות היה נהדר, הבמאי היה רציני וידע להנחות אותם בצורה טובה, המוזיקה והתפאורה סקרנו אותי. 

בשלבים האחרונים של ההפקה - ראנים אחרונים, התאמות אחרונות של תפאורה ותלבושות - מצאו את גופתם של שלושת הנערים שנחטפו לאחר חיפושים בני שלושה שבועות, והיה ברור שהולך להיות מבצע צבאי בעזה. נתניהו נשא נאום ואמר שתהום מוסרית פעורה בינינו לבין אויבינו, ואנחנו אמרנו לעצמנו שהמחזה מדבר על נקמה, ואולי גם על חוסר התוחלת שבנקמה.

מצאתי את עצמי בבית, אחרי ארבעה חודשים אינטנסיביים מאד, מרוקן מאנרגיות ועם מבצע צבאי שהולך ומתממש ברקע. התחלתי לכתוב: את ״הדהוד״, שידעתי שיהיה מחזה, וטקסטים שנראו לי בהתחלה כמו יומן, או כמו עיבוד כלשהו, במקרה הטוב, של החוויות שעברתי בקאמרי. 

היה לי את המשפט הראשון של הטקסט, את החיכוך הראשון של מותניו של ע. במאי באלה של המנכ״ל. חוץ מזה חשבתי לעצמי שברגע שהמצב הבטחוני יירגע - אם זה אי פעם קורה, הדבר הזה - בטח אפסיק לכתוב את קטעי הפרוזה האלה ואתמקד ב״הדהוד״.

אבל זה לא קרה. המבצע הצבאי נפסק, ואני מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב לקטעי הפרוזה. עשרה עמודים, עשרים, חמישים. כותב קטעים קצרים ונותן להם כותרות. היה רגע שבו הבנתי שהקטעים כבר התרחקו מאד מהחוויות, לפחות אלו הקונקרטיות, שחוויתי בקאמרי, ואיזו עלילה אפשר ליצור מהקטעים האלה, איך הם יכולים להתחבר. אמרתי לעצמי שאולי אני כותב רומן. זה היה רגע קצת מפחיד.

החלטתי להיכנס למשמעת כתיבה, באופן מלאכותי לגמרי: לקום בכל יום בחמש לפנות בוקר, לכתוב עד שצריך להביא את הגר לגן, לעבוד במשך היום, לכתוב עוד בלילה. בימי שישי הלכתי לאחד מבתי הקפה הלוהטים בגבעתיים כדי לערוך את מה שכתבתי במשך השבוע. להפתעתי, התמדתי בשגרה הזאת במשך כמה חודשים.

סיימתי לכתוב את הגרסה הראשונה של תיאטרליה בנובמבר 2017. זה היה ביום שישי אחד בבית קפה אחד בגבעתיים. אני זוכר את הרגע הזה.

הרגע שבו סיימתי את כתב היד היה רגע קצר של אושר, ואחריו כמובן התחילו הדאגות. כשאני כותב מחזה יש לי יכולת להעריך, כשאני מגיע לסיום הכתיבה, מה יצא. אני יודע איך גרסה ראשונה של מחזה אמורה להיראות, ואני יכול לומר לעצמי מה עובד בצורה טובה ומה עובד בצורה פחות טובה, או לא עובד בכלל.

את כל זה לא יכולתי לעשות עם הגרסה הראשונה של ״תיאטרליה״. ידעתי שיש שם קטעים טובים. אני חושב שבעיקר הייתי בטוח בקטעים שהצחיקו אותי, כמו כל העניין עם השתן או עם מחתרת יוצרי הפרינג׳ הזועמים. אבל זה ספר? רומן? העלילה המופרכת שחיברתי שם - זה יחזיק מעמד? באמת שלא היה לי מושג, וחששתי להתקדם לשלב הבא, שבו מנסים להוציא לאור. חששתי להתאכזב.

למרות החששות עשיתי את זה, כי הבנתי שלהשאיר את כתב היד במגירה בלי לנסות אפילו להוציא אותו לאור יבאס אותי יותר. שלחתי את כתב היד לעורכת שהכרתי דרך חבר, שהיתה פעם בהצגה שלי. דמיינתי איך אני נוסע לביתה בירושלים ואנחנו אוכלים שוקולד ומדברים על ספרות, והיא מציעה לערוך את כתב היד ולהביא אותו להוצאה. לאחר כמה שבועות, שבהם לא התקבלה תשובה, כתבתי לה תזכורת. לאחר יום היא כתבה בחזרה ואמרה שהיא ניסתה לקרוא והפסיקה אחרי עמוד 17. היא עוד פירטה, בכנות מכאיבה, כמה אלמנטים שהיא לא אהבה (נראה לי שהמילה ״התחכמויות״ חזרה שם לא מעט פעמים). זה לא היה רגע משמח, אבל המייל ממנה הגיע בדיוק כשישבתי ועבדתי על הטקסט, אז קיללתי אותה קללה מתונה בלב והמשכתי.

אחר כך הגיע הרומן קצר הימים שלי עם הוצאה גדולה: למשך שבועיים הייתי אמור להוציא את הספר בסדרה יוקרתית יחסית באחת מההוצאות הגדולות, וריחפתי קצת מעל הקרקע. אפילו נפגשתי עם מי שהיתה אמורה לערוך את הספר. אולם לאחר כשבועיים החוזה בושש להגיע, ועורך הסדרה התקשר והסביר - בחצי התנצלות וחצי נזיפה - שהוא לא מסוגל, פשוט לא מסוגל להוציא ספר שלא ימכור אלפי עותקים. זה היה רגע מרסק, ויותר גרוע: משתק.

אחרי כמה ימי שיתוק החלטתי שאני אעשה הכול כדי להוציא את הספר. שאם הוא הגיע למצב שבו הוצאה גדולה כמעט מוציאה אותו, כתב היד מוכן ואין סיבה לא לשלוח אותו לכל ההוצאות שאני מכיר. זאת כמובן היתה טעות גדולה, כיוון שכתב היד בהחלט לא היה מוכן. אבל טעיתי.

היתה הוצאה בינונית שהציעה לי חוזה שבמסגרתו אממן חלק מסוים - אף פעם לא הצלחתי להבין איזה בדיוק - מהוצאת הספר. נסעתי ברכבת לשיחה עם מנהל ההוצאה, בטוח ששיחה קצרה תניב הסכם משופר. התבדיתי.

השלב הבא היה סיוטי באמת. שלחתי להוצאות הגדולות, ואז לבינוניות, ואז לקטנות. כל מנגנון השליחה, שבמסגרתו צריך להדפיס / לכרוך / לשלוח במייל / לוודא שהגיע / לשלם דמי טיפול, בנוי כך שתפתח ציפיות. ולמרות שהשתדלתי שלא לפתח, פיתחתי. רוב ההוצאות ענו תשובה שלילית סטנדרטית. הוצאה אחת כתבה לי שהם מזהים הרבה פוטנציאל, אבל לא יכולים להמר על ספר ביכורים וישמחו להוציא את ספרי השני. לא הבנתי אם זה הומאז׳ למלכוד 22. הוצאה אחרת גררה את תשובתה במשך כמה חודשים טובים, ולבסוף שלחה תשובה שלילית בדיוק כשלגמתי לי אפרול שפריץ באתונה.

במקביל, ביקשתי מאסף שוּר חוות דעת על כתב היד. כשהיא הגיעה שמחתי מצד אחד - היא היתה מקצועית מאד, ועם הרבה חומר למחשבה, ומצד שני אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני עושה את כל העבודה הזאת, ומה זה אומר עליי ועל העולם אם כתב יד שכבר שלחתי ללא מעט הוצאות וחשבתי שהוא מוכן זקוק לעוד כל כך הרבה עבודה. כמובן שהמשכתי לעבוד, ולשלוח לעוד הוצאות.

באוגוסט 2021 החלטתי לוותר על כל העניין. הגעתי לגיל 40 ואמרתי לעצמי שאם לא הצלחתי להוציא את הספר בארבע השנים האחרונות, ואם אני כבר שבע שנים עם הדבר הזה, כדאי לגנוז, כלומר, להעלות לאתר. ביום ההולדת שלי העליתי את הפרק הראשון לאתר והלכתי לים. אחרי חודש העליתי את הפרק השני.

חשבתי שלמרות כל האכזבה, סגירת המעגל הזאת תשחרר אותי ואוכל להמשיך הלאה. אבל לא הצלחתי להמשיך הלאה: הבנתי שאני כל הזמן מחפש הוצאות חדשות שאוכל לשלוח אליהן את כתב היד. אחת התשובות שקיבלתי מאחת ההוצאות החדשות היתה שהספר ירוויח אם אגיע לסדנת כתיבה. מי שכתבה את התשובה, מבעלות ההוצאה, היא מנחת סדנאות כתיבה. מוזר.

אמרתי לעצמי שאעשה את הדבר היחידי שנשבעתי שלא אעשה: אשלם על הוצאת הספר. זה נראה לי כל כך מעוות ופסול, למרות שכבר בשלב ההוא, ובטח כיום, מדובר פחות או יותר בסטנדרט ברוב המכריע של ההוצאות. אבל אז זה נראה לי כמו רוביקון שאני לא אעבור. ובכל זאת עברתי, והתקדמתי לקראת הוצאת הספר עם הוצאת קרן. בסוף שנת 2022 דורית, המו״לית של קרן, התקשרה ובישרה לי שכתב היד זכה למענק יפה של מרכז הספר והספריות לספרי ביכורים.

נכנסתי לתקופת עריכה אינטנסיבית עם אסף. התקופה הזאת היתה החלק הכי נפלא בכל התהליך. אסף היה העורך המושלם לספר הזה, והגישה שלו והמקצוענות שלו - וגם העידוד שהוא נתן לי ברגעי משבר לא מעטים - לימדו אותי הרבה, בתהליך הכתיבה הספציפי הזה וגם על כתיבה ועריכה באופן כללי יותר.

על פי כללי המענק של מרכז הספר והספריות, הספר היה חייב לצאת עד סוף שנת 2023. כך שהעריכות האחרונות והעבודה על העטיפה כבר נעשו לאחר השבעה באוקטובר, ותוך כדי השתוללות המלחמה בעזה.

ריאיון בפודקסט ״מה שכרוך״ - אני אוהב להתראיין ב״מה שכרוך״! הפעם הראשונה היתה לרגל יציאתה של ״הדהוד״, אז בכלל הרגשתי שמדובר בסגירת מעגל פואטית. תריצו לדקה 10:27 ותשמעו את מיה סלע מקריאה את פסקת הפתיחה באופן יפהפה ומצמית.

ריאיון ב״כלכליסט״ - שירי לב-ארי קראה קריאה מעמיקה את הספר וראיינה אותי ברגישות. האם הסתובבתי עם צלם מקסים במשך יותר משעה בגבעתיים כדי למצוא אתר צילום מתאים? לא מאשר ולא מכחיש.

ביקורת ב״הארץ״ - ננו שבתאי בביקורת מפרגנת ומעמיקה (ניסיתי לעשות את כל עניין השליחת כתבה במתנה לטובת כל מי שלא מנוי.ה, מקווה שזה אכן עובד).

ביקורת ב״המוסך״ - ״ואכן, נראה שמה שחסר – לכולם, לא רק למבקרים החדשים, אלא לכל העושים במלאכה – הוא פשוט לב, ובמילים מדויקות יותר – היכולת להרגיש, ואז לעמוד, במילים, מאחורי הרגשות שלך, במקום להסתתר מאחורי פסאודו־אינטלקטואליות מיובשת ומייבשת, שלא רק שאינה תורמת לעשייה האומנותית, אלא שהיא משתתפת השתתפות פעילה בהחרבתה.״ - יואב רינון ברשימה נהדרת שמעמידה את הספר בהקשר תיאטרלי עכשווי.